[פורסם במקור בתאריך 8/7/2005]
"מי מרושמי הקורות ירהיב עוז בנפשו לבוא ולתאר את המלחמה בבהמות? איש לא יעשה זאת, מפחד הלעג והצחוק אשר יישפכו עליו."
('ישראל בשנת 2000', מאת ס. גולדפלוס, 1951)
גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג בפניכם את מה שהוא ללא ספק יצירת המדע הבדיוני הגדולה ביותר שנכתבה בישראל אי פעם, ולרוע המזל נשכחה עם הזמן. הרשו לי להציג את… ישראל בשנת 2000!!!
את הספר הזה קניתי במחשבה שמדובר בעוד אחד מאותם ספרים שאני כל כך מחבב בהם מישהו מנסה לחזות את העתיד (שבמקרה שלנו הוא כבר העבר) ונכשל בצורה מפוארת. אבל למעשה קיבלתי יותר ממה שציפיתי לו, הרבה יותר. מי שכתב את "ישראל בשנת 2000" היה גאון יחיד בדורו.
אז איך נראה העתיד של שנת 2000? קודם כל, קצת רקע היסטורי. כזכור, בשנת 1955 נלחמו כל המעצמות בעולם זו נגד זו, ואחרי המלחמה הזו הגיע השלום העולמי המיוחל בדמות ה'פדרציה העולמית'. צה"ל התפרק מחוסר שימוש והוחלף ב"שירות ביטחון" מצומצם, עם תחמושת הולכת ומחלידה למקרי חירום. מעל העיר ת"א מתנשא אי מלאכותי מרחף באוויר בכוח ה'רפולסיה', שמוחזק ע"י כבלי מתכת שמחברים אותו לאדמה. עד כאן ההיסטוריה כפי שקרתה באמת, כן?
עכשיו הכל מתחיל להשתגע.
"ב-10 במרס עלו עדרי שוורים על רימון (מושבה בנגב), שיחתו בגנים, הרסו בתים במשקים. ומה שמפליא עוד יותר – השוורים, נגועי טירוף, התנפלו גם על אנשים. שישה נפצעו ושניים נהרגו."
ה'מחלקה לריבוי העדרים', אחד מאותם משרדים חסרי שימוש של ישראל בשנות ה-2000, עשתה טעות חמורה ונתנה לעדרי הבקר הישראלי להתרבות יותר מדי. כתוצאה מכך נגמרו שטחי המרעה, והבקר עשה את הדבר ההגיוני – פיתח רעב לבשר אדם. זה מתחיל בהתקפות אקראיות על יישובים, אבל מהר מאוד זה מתגבר..
הממסד מנסה להילחם בתופעה ע"י עידוד האוכלוסיה לאכול 7 ק"ג בשר בקר בשבוע (כן כן), אבל אפילו הצעד החכם הזה לא עובד. הצבא מכריז על גיוס כללי, אבל מכיוון שאין יותר רובים כבר קרוב לחמישים שנה, הם נאלצים לאלתר:
"..החלו איפוא באירגון היחידות: רמחים רגליים, קלעים, רובי קשת, בעלי קרדומות, נושאי אתים. כתשלום ציוד אחז כל אחד במגן, כדרך איש המגן מימי המקרא."
אז הנה אנחנו בישראל של שנות האלפיים, שמותקפת ע"י פרות צמאות לבשר אדם ומוגנת ע"י אנשים חמושים בחניתות. הידד לעתיד!
מתקפת המגן נכשלת ברובה, מסיבה לא ברורה. שר החוץ מציע לנסות ליזום מו"מ עם הבקר, ולאחר שהרעיון נכשל הוא בורח למזנון ומעביר את האחריות לשר הפנים.
ב-24/3/00 מגיע עדר הבקר הרצחני לאיזור תל אביב, אך שם מחכים לו טנקים. (מאיפה הטנקים? כנראה שאריות מהמלחמה ההיא, כידוע טנקים נשמרים טוב ללא טיפול מיוחד.)
אחרי קרב עיקש הבקר מובס, לא בלי נזקים – פצועים, הרוגים, והשמדתו של בניין הבימה.
חלק מפליטי הקרב עוברים לגור באי המלאכותי מול ת"א.
הפרות בורחות מת"א אבל ממשיכות בקרב מול בני האדם, כשבדרך הן מבצעות טבח ביישוב גבעת-עזרא. כאילו זה לא מספיק, גם פגרי החיות מתחילים להפיץ מחלות. בתי הקברות מתמלאים עד אפס מקום.
"טובה אחת ניתנה לנו, שאין נשקפת לנו כל סכנה מן האויר, שהרי אין הפרות נוהגות לטוס." "אמנם אושר גדול הוא באמת – ענו לו – וכי במה היינו יכולים להתגונן, באין לנו תותחים אנטי אויריים, המסוגלים לקלוע בפרות פורחות באוויר."
האנשים נהיים יותר ויותר נואשים. כתב עת מדעי מפרסם מאמר שמנסה לשכנע את הבקר להתנהג כמו למינגים ולהתאבד בים:
"התנאים הטבעים הקיימים בישראל מסייעים ביתר שאת להתאבדויות המוניות. שטחי הארץ מצומצמים וקו החוף ארוך למדי. בכל מקום אשר תבחר בו – שם היטבע!"
אבל גם זה לא עובד. עם זאת, היה גרעין של אמת בתכנית המפגרת שלו.
העולם מחליט שהמשבר בישראל הגיע לרמה מסוכנת ושולח סיוע: מאה כתבים זרים ושלושה לוחמי שוורים מספרד. כל השלושה מתים.
המדינה נכנסת לתקופת צנע חדשה, רק שהפעם אין ירקות (כי הבקר אכל את כולן). העם מנסה לשמור על חיים נורמליים עד כמה שאפשר במסגרת המצב האידיוטי לחלוטין שהם נקלעו אליו.
התפנית מגיעה בחודש אפריל – מחבל אלמוני (לא ברור באיזה אינטרס) חותך את הכבלים שמחזיקים את האי המרחף מעל ת"א, והוא עף לחלל, יחד עם כל מטה הבטחון של ישראל. המדינה מקימה מטה בטחון חדש בקריה העתיקה בת"א ומנסה למנוע מהעם להיכנס לפאניקה. הדתיים טוענים שהכל קרה בגלל שהעם ניסה להגיע לרקיע ועיצבן את אלוהים. נו, לפחות משהו בספר הזה הגיוני.
"שאלה זו לא הייתה כלל מוגזמת. הפסיכוזה הייתה לנחלת הכלל. האנשים היו מפחדים מפני כל דבר, אפילו מפני המילים. הפתגם "תם ככבשה" הפך פתאום עלבון וקבל משמעות אנטיפטריוטית. מעטיפות השוקולד הסירו את הפרה והדביקו תחתיה את הכלב, ובמקרים רבים – חתול."
הנוער מחליט שנמאס לו מהתבוסתנות של הצבא, והולך ברחובות עם לפידים ושלטי "בני האדם הם אדוני הארץ, מות לפריצי-החיה!". אפילו זה לא עובד. האם המלחמה חסרת סיכוי עד כדי כך?
ואז, יום אחד, המדע הישראלי ממציא המצאה מדהימה: פגז שמכיל תמצית לימונים ו"חומר כימי מסובך מאוד, שקשה היה לזכור את שמו המדעי" (כמה נוח). הפגז גורם לפרות לברוח בבהלה, ובמקרה של פגיעה ישירה גם הורג אותם.
"אי-אי! – שחקו להם האנשים. שום פר בעולם אינו נורא עוד בעינינו, כל עוד יש לנו לימונים! וכי מה לא יצליחו החימאים שלנו לייצר מפרי הדר ריחני זה! שונות ורבות תמציותיו ולאו דווקא ריחניות תמיד, אולם מין נוזל כגון זה…!"
ב-15 לאפריל מצליח הצבא באמצעות הפגזים לדחוף את הבקר עד הים, ומטביע את כולם. עם ישראל חוגג את פסח 2000 במצב רוח מרומם. שירים רבים נכתבים כדי להלל את הרגע ההיסטורי שבו מדינת ישראל ניצחה את הפרות הרצחניות.
"בנקודה אחת הכל הודו והסכימו: המדיניות המסולפת של המשרד לריבוי הבקר והמחלקות האחראיות לה – הם אשר הביאו לידי השואה.
בעתיד לא יגדלו עוד עדרים בישראל. לא ניתן עוד לחיה לגדול בקרבנו פן שוב תהווה סכנה מתמדת ותאיים על קיום העם, הנוטה לשלום ואוהב את השלום. אנו נהיה ניזונים בתרכיזים סינטטיים; תחת חלב ובשר נשתמש בגלולות. רבים בקבנו החימאים, אשר יצליחו להעמיד את הדבר על מכונו.
לא יעבור זמן רב ובדרך זו תלך האנושות כולה. תקנה זו, כי תחול בדרכי התזונה – תשפיע על שיפור אורח החיים ותכונן את תקופת האושר הנצחי עלי האדמות.
לא יהיה זה אמנם עולם של "רועה אחד ועדר צאן אחד", כדבר הבטחתם של נביאינו – אך לעומת זאת יהיה העולם לטרוסט אחד והתאחדות הצרכנים בקנה מידה עולמי, על הפרוזה בחיים ינחמונו העיכול הטוב והביטחון."
יש לי דמעה בעין, אני חושב. זה כל כך מרגש. ולחשוב שרק היינו צריכים להרוג את כל הבקר בארץ בשביל להגיע לאושר נצחי עלי אדמות. זה כל כך פשוט, במבט לאחור!
* * *
כאן נגמר החלק העיקרי של הספר, אבל ישנו עוד חלק, בו מר גולדפלוס מנסה לתאר לנו את החיים בישראל של שנת 2050, אחרי ההתאוששות מהמלחמה.
הנה רשימה חלקית של מה שמצפה לנו:
"זה שנים רבות ששכחנו כבר הזדיינות ומלחמה מה הן."
"הרחובות סואנים מרוב טיילים. ברם, בכל אלה לא תמצא עוד זוגות דבוקים וחבוקים, כמנהג האנשים במאה הקודמת. הפגנת רגשות פומבית מעוררת בנו שאט-נפש."
"החשמל הינהו כמעט הכוח היחידי הנמצא עתה בשימוש. שואבים אנו אותו ישר מן האטמוספירה, והוא חסכוני יותר מאשר האנרגיה האטומית."
"עתה נעשים נסיונות קירור בקנה מידה גדול, לשם קירור האטמוספירה. ולא רק לשם קירור בתי המגורים בלבד; בכל העולם כולו חוקרים עתה המלומדים את האפשרות לשנות את מידת נטייתו של ציר כדור הארץ."
"ב-4 במאי 2049 נורתה הרקיטה ה"חוזרת" הראשונה אל הירח."
"המפציצים הבין פלנטריים שלנו עושים עתה את ההכנות הדרושות ליריית רקטה חוזרת אל המאדים. אין איש מטיל עוד ספק בקיום החיים על המאדים. עוד מעט מזער ונוכל לשוחח טלפונית עם בני המרס, ומי יודע, אולי נכבד איש את רעהו בביקורי נימוסין."
"הספרים – מגילות סרטים מדברים הם. ההקלטה אינה עולה יותר מאשר הנייר והדפוס לפנים. המכשיר, שאפשר לטלטלו ממקום למקום, משקלו אינו עולה על קילוגרם אחד."
והכי מעניין:
"העוגבים המלווים על פי רוב במקהלות משוררים שוב מושלים על כל כלי הנגינה האחרים. הג'זים הכושים הסואנים נדמו, וכולנו תקווה כי לא יישמעו עוד לעולמי עד."
חייבים להסריט את הספר הזה, ויפה שעה אחת קודם.
– חגי (הראל סקעת ישחק את פרה #4)
