היום אני חונך עוד קטגוריית פוסטים חדשה בבלוג – קטגוריית האיור (וטוב שכך, אחרת הכותרת של הבלוג תהיה שקרית ואני לא רוצה לחשוף את עצמי לתביעות). נפתח את הקטגורייה עם הסבא של האיור הבריטי – פאנץ', שבועון הומור שהתפרסם בין השנים 1841-1992.

תמונת השער של פאנץ' – שחזרה על עצמה מדי שבוע משנת 1849 ועד שנת 1956, אז החלו להשתמש בשערים מודרניים יותר. על השער – מיסטר פאנץ' והכלב שלו טובי, האייקונים של פאנץ'. התמונה צוירה ע"י ריצ'רד דויל.

פאנץ' עסק בהומור אקטואלי, מה שאומר שהוא כמעט בלתי קריא היום – זה מה שבדרך כלל קורה עם טקסטים מהמאה ה-19 שמשולבים בהרבה סלנג תקופתי ועוסקים בפוליטיקאים של התקופה (פינה קבועה בשבועון הייתה "Essence of parliament", שבה מדי שבוע היו מדווחים בפירוט על דיוני הפרלמנט, לרבות קריקטורות של חברי הפרלמנט.) בנוסף, כבר אז היו לפאנץ' מתחרים שנהגו לצחוק על ההומור היבש עד לא קיים שלהם – אחד מהם פרסם קריקטורה בשם "דיוקן של ג'נטלמן שמוצא בדיחה בפאנץ'". לעומת זאת, האיורים בפאנץ' נשארו מרשימים עד היום. כל גליון כלל מספר קריקטורות קטנות ואחת או שתיים של עמוד שלם – תחריטי עץ ומתכת מושקעים, ובהמשך גם רישומי דיו ועפרון. המאיירים היו מהנחשבים ביותר באותה תקופה, כולל ג'ון טניאל, שאייר מאוחר יותר את "אליס בארץ הפלאות" וג'ורג' קרוקשנק, שאייר ספרים של צ'ארלס דיקנס.

אגב – פאנץ' המציא את השימוש המודרני במונח "Cartoon":

"Cartoon no. 1", ג'ון ליץ', 1843. מתוך סדרה של רישומים מקדימים ("Cartoons") שנוצרו ע"י המאיירים של פאנץ' כהצעה לציורי קיר בבית הפרלמנט החדש, לאחר שהקודם עלה באש. המונח "Cartoon" נדבק מאז לתיאור סאטירה פוליטית מצוירת, ומשם התגלגל הלאה.

"כלכלה חברתית", מאייר לא ידוע, 25/1/1890. הפאנצ'ליין הוא שהבחורה לובשת שמלה זולה כי זה נשף הריקודים שהיא ארגנה ולכן זה לא משנה מה היא לובשת כי בכל מקרה כולם יאלצו להזמין אותה לרקוד. LOL!

פאנץ' שימש גם סוג של מועדון גברים – הם ערכו סעודה גדולה מדי חודש לכל הכותבים והמאיירים שלהם, שניצלו את ההזדמנות לדון בתוכן של השבוע הקרוב. כל אחד מאנשי הצוות הקבועים חרט את החתימה שלו בשולחן האוכל, וכל אדם חדש שהצטרף עם השנים הוסיף את החתימה של עצמו. מדי פעם היו מצטרפים אורחים מבחוץ – הנסיך צ'ארלס הצעיר, אורי גלר (שכופף להם את הסכו"ם) ומרגרט תאצ'ר שהייתה האישה הראשונה בסעודה של פאנץ' (ושברה מסורת של 130 שנות מסיבת נקניקיות).

שולחן הסעודה של פאנץ', לינלי סמבורן, מגליון היובל של פאנץ' (1891)

פאנץ' כאמור יצא לאור עד שנת 1992. בשנת 1996 המיליארדר המצרי מוחמד אל-פאייד (הידוע יותר בתור "אבא של ההוא שמת עם הנסיכה דיאנה בתאונה") השקיע מיליונים בהשקה מחודשת של השבועון שנמשכה עד 2001 והייתה כשלון רציני. היום פאנץ' הוא סוג של זומבי – הזכויות שייכות לחברה שלא עושה הרבה איתן מעבר למכירת זכיונות שימוש בקריקטורות, ולא נראה שהשבועון יקבל הזדמנות נוספת.

למרות זאת, בשנים האחרונות, הודות לפרויקט גוטנברג המשובח, ל-Internet archive ולגוגל, ניתן לגשת היום בחינם למהדורות דיגיטליות של עשרות כרכים של פאנץ' שכבר אין עליהם זכויות יוצרים (נכון לעכשיו רק הכרכים עד תחילת שנות העשרים, הודות לידידינו בחברת דיסני). הכרכים של תחילת שנות העשרים מעניינים במיוחד כי רואים את ההתייחסות שלהם בזמן אמת להתפתחויות טכנולוגיות שהיום נראות מובנות מאליהן ואת השינוי ההדרגתי שלהם ביחס לטכנולוגיה – בתחילת הדרך של פאנץ' הם הזדעזעו מהקונספט של רכבות והיו בטוחים שהן ישמידו את העולם. לעומת זאת 70 שנה מאוחר יותר הם הזדעזעו ממכוניות וחשבו שהן ישמידו את העולם. טוב, הם צדקו בזה לפחות.

מתוך הספר Mr. Punch Awheel, מאייר ושנה לא ידועים (שנות העשרים?)

פאנץ' באינטרנט:

פרויקט גוטנברג – גליונות בודדים שנסרקו והומרו ל-HTML עם תמונות. כרגע יש בערך 400 גליונות, בערך פעם בשבוע נוסף גליון חדש. אני סרקתי והעליתי חלק מהגליונות בעצמי מכרכים שקניתי באיביי, לרבות המוסף המופלא הזה, שהוא פשוט אוסף של קריקטורות מאוד לא פוליטיקלי-קורקטיות נגד הטורקים (המסריחים). האתר כולל גם כמה מהספרים של פאנץ' שיצאו בנוסף לשבועון, וספר על ההיסטוריה של פאנץ' שיצא לרגל שנת החמישים של השבועון.

Archive.org – קישורים (מבולגנים מעט) לכרכים של השבועון ולספרים נוספים ב-PDF, חלקם מובילים לגוגל ספרים (וחלק מאלה לא ניתנים להורדה בגלל זכויות יוצרים… למרות שאין עליהם זכויות יוצרים. הא?)

Punch.co.uk – האתר הרשמי של החברה שמחזיקה בזכויות של פאנץ' היום, כולל הסטוריה של המגזין (שבחלקה השתמשתי בפוסט הזה).

[קרדיטים לתמונות: ויקיפדיה, Punch.co.uk, ספר ההסטוריה של פאנץ']