מגה פוסט ארכיון: האקדמיה ללשון האיברית

והיום: מה שהיה אחד מהלהיטים הגדולים של האתר הישן, סדרת הפוסטים על שפת הפקאצות באינטרנט שנכתבה במקור בדצמבר 2004. תכננתי לפרסם אותם בהדרגה אבל אז התפרסמה הכתבה הזאת ב-NRG ושינתה לי את התוכניות.

* * *

חלק 1 (17/12/2004)

נכבדי,

החלטתי לקחת יוזמה ולהקים את האקדמיה ללשון האיברית. מהי הלשון האיברית, אתם שואלים? ובכן, מדובר בשפה שהתפתחה באינטרנט ודומה במקצת לעברית, אם כי לפעמים קשה מאוד לשים לב לכך. מכיוון שהשפה האיברית מתפתחת הרבה יותר מהעברית הקדומה, הגיע הזמן להקים מוסד שיתן לשפה גושפנקא רשמית וירכז את הניבים השונים לשפה אחת ברורה.

היום נתחיל בקורס ללימוד השפה האיברית.

שיעור ראשון: של!0 כ^תה א!!

בשלב הראשון נלמד את האלפבית האיברי. שימו לב לדמיון הרב שלו לעברית אמיתית:

עברית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

איברית: א 2 ג ד ה ! ז ח ט י כ ל N נ 0 ע פ 3 ק 7 ש ת

לדוגמה:

"היום הלכתי למסיבה והיה מה זה מגניב"

יהפוך ל:

"הי!0 הלכת^ למ0^2ה וה^ה Nה זה Nגנ^2" *

עם זאת, המשפט עדיין אינו באיברית תקנית.

בתור התחלה, הביטוי "Nה זה" מסורבל מדי – האיברית נוצרה ע"י ילדות בנות 12 עם יכולת קשב של דג זהב מת. לכן, נקצר אותו לגירסה המתאימה יותר:

"הי!0 הלכת^ למ0^2ה וה^ה Nזה Nגנ^2"

המהדרין ייפטרו מהביטוי "Nזה" לחלוטין (הוא כל כך שנת 2000 שבא למות), וישתמשו בוריאציה מודרנית:

"הי!0 הלכת^ למ0^2ה וה^ה Nוי Nגנ^2"

(Nוי = מוי (Mui) (במקור ספרדית): "מה זה")

עד כה נראה בסדר בעין בלתי מזוינת, אבל ניתן לראות שהמשפט אינו באיברית תקנית. מדוע? משום שהמשפט בא בחתיכה אחת ונראה כאילו השקיעו מחשבה בניסוח שלו. מכיוון שאתם כבר יודעים מי קהל היעד של השפה, הצעד ההגיוני הבא יהיה לנסח את המשפט בצורה קצת פחות החלטית, ואם אפשר לעשות אותו אפילו פחות דומה לעברית, באמצעות הביטוי "סו לייק", שווה ערך לביטוי המיושן "כאילו":

"ס! ל^^ק הי!0 הלכת^ למ0^2ה וה^ה Nוי Nגנ^2"

כמעט שם, אבל רגע אחד: מי לכל הרוחות משתמש בביטוי "מגניב"? אנחנו עוד רגע ב-2005, לכל הרוחות.

"ס! ל^^ק הי!0 הלכת^ למ0^2ה וה^ה Nוי N!של0"

זאת כאמור מכיוון שילדות בנות 12 הן מושלמות, ולכן בתור ברירת מחדל כל דבר שהן נוכחות בו נהיה מושלם אף הוא.

נוסיף ונאמר כי הילדות בנות ה-12 שכותבות באיברית לא "הולכות" לשום מקום: זה מתחת לרמתן כמושלמות. לכן יש להן אבא עשיר עם לימוזינה שמסיע אותן לכל מקום:

"ס! ל^^ק הי!0 א2א ה0^ע א!ת^ 2ל^N!ז^נה למ0^2ה וה^ה Nוי N!של0"

ועכשיו אנחנו מגיעים אל הדבר שבאמת מייחד את השפה האיברית: הסיומת "וש" כסיומת תקנית לכל מילה שהיא בתור קישוט:

"ס! ל^^ק הי!0 א2א!ש ה0^ע א!ת^ 2ל^N!ז^נ!ש למ0^2!ש וה^ה Nוי N!של0"

עד כאן השיעור הראשון. בשיעור הבא נלמד על ביטויים ייחודיים לשפה. להתראות בינתיים!

* * *

שיעורי בית:

1) תרגמו לאיברית את הטקסט הבא:

דנה נמה
דנה קמה
דנה הלכה לשחק בחצר
דנה נהנתה לשחק בחצר
חזרה דנה הביתה
ושוב נמה דנה

2) תרגמו את הטקסט הבא:

ובמה נצליח ליסד השכלה לאמית אם לא נקח שפת עברית לשפת החנוך?

כי אל נא נשית שקר בנפשנו; אל נא נעצום את עינינו מראות הדברים כמו ביראנו פן לא ימצאו חן בעינינו או פן יכבד עלינו הדבר לעשות כפי אשר ידרוש ממנו מצבנו האמתי. הבה, נהיה נא לאנשים, לגבורי לב אשר ע_ז ברוחם לגזור אבר חולה אחד מגופם למען הציל את הגוף כלו. רק בחנכנו את נערינו בשפת עברית, בהסכינם לדבר את השפה הזאת תמיד גם בדברם את לבבם או בהגותם ברוחם, – רק אז יסכין הנער העברי או הנערה העבריה להיות בעיניהם עברים; רק אז יסכין הנער העברי לאהוב את עמו עוד בימי ילדותו ולא יחדול מאהוב את העם הזה עד יומו האחרון. אך אם בשפה אחרת נחנכהו, – שפה הזרה להוריו, שפה אשר לא שמע גם הוא עד יום צעדו על מפתן הבתים האלה, – אז יאהוב את העם אשר את שפתו ידבר, אשר את ספרותו יקרא, אשר הסכין לראות תמיד בספרות ההיא תפארת העם ההוא, ואת עמו… אך את עמו לא ידע, את שמו ראה מנאץ בפי סופרי השפה אשר ידבר הוא עמו.'**

– חג^ל7 הN!של0 (!ש^N!ת! הקנא^0!!)

* האות מ' במילה "מ0^2ה" לא מופיעה כ-N פשוט מכיוון שהדבר גורם בעיות בהצגת הטקסט. אין זו המלצה להשתמש באות מ' בכל צורה שהיא.

** מתוך "על דבר החינוך", אליעזר בן יהודה.

חלק 2 (18/12/2004)

בוקר טוב תלמידים, היום נלמד להרחיב את אוצר המילים שלנו באיברית באמצעות שלל ביטויים חדשים שיעזרו לכם להבין בלוגים בצורה יותר מלאה ולהפיק מהם את המקסימום.

שיעור שני: מילון האיברית הסו מושלם (או: המילונוש)

100-מם – (מבוטא "מהמם", או יותר סביר, "מאמם") מילה שכוללת בתוכה את כל סוגי הרגשות החיוביים של בלוגרית בת 12. לדוגמה: "ספיר הפקצה הזו נדרסה? איזה 100-מם!!" וריאציה אחרת: 100-לף, 100-תגר שכלית, 100-וור כל הורוד הזרחני הזה, 100-שכים.

גמני (לחילופין: גמאני) – בלוגרים הם אנשים מאוד מאוד אינדיבידואליסטיים עם הרבה תכונות שייחודיות להם. לפחות זה מה שהם רוצים שתחשבו. בפועל הם לרוב אנשים גנריים לחלוטין. בנוסף הם גם מפחדים כמו כולם להיות לבד. זו הסיבה שבתשעים אחוז מהבלוגים תוכלו למצוא על 2/3 משטח המסך תמונות (לרוב בצבע ורוד עם פונט ורוד עוד יותר) שמכריזות בקול "גמאני אוהבת דולפינים!", "גמאני אוהבת את אביב גפן", "גמאני אוהבת לאסוף אשכי סוסים" וכן הלאה.

-וש – סיומת חיבה לכל דבר, בלי קשר אם הוא זכאי לחיבה או לא. לדוגמה: "איימתי עליה שאם היא לא תסתום אני יפיץ את התמונות עירום שלה בביצפרוש." (דוגמה אמיתית, אגב)

מוי – הרבה. "היום מתו מוי חיילים בפיגוע!"

פ33ה – ע"ע 100-מם. "החיילים נהרגו כתוצאה מפ33ת מרגמה שקרעה אותם לגזרים."

פקצה – כל ילדה בלונדינית ועשירה בת 12 שהיא *לא* הכותבת של הבלוג.

צ'לי – "שלי". מקור לא ברור. "אבא צ'לי ממש מפגר. היום הוא נתן שקל לקבצן ברחוב."

שיעורי בית:

1) בקרו בבלוג הבא:

בובי ופולפיל – הסיפור המרגש של בת 16 שנפרדה מחבר שלה אבל זו אהבה אמיתית!!! [עדכון: הבלוג לא קיים יותר, אני גם די בטוח שהוא היה פיקטיבי בסוף]

2) נסחו מכתב באיברית שמסביר לה שבגיל 16 אין דבר כזה אהבה אמיתית ושהיא פקצה.

3) שלחו לה את המכתב והמתינו לתגובות הזועמות בנוסח "אבל אני רוצה להתחתן איתו!!1".

– חגי (למה כשאני הייתי בן 12 בני גילי לא כתבו ככה?)

חלק 3 (19/12/2004)

חברים יקרים,

עד כה למדנו את מבנה השפה האיברית ואת המילון המיוחד שלה. היום נלמד את אמנות הקיצור הייחודית לשפה.

במה מדובר?

"ידיעות אחרונות" פרסם השבוע כתבה שעוסקת בכך שלנוער של היום יש יכולת הקשבה של שלוש דקות בערך, ירידה מבהילה של כמעט 25% מהדור הקודם. הדבר קורה עקב מספר סיבות:

1) רוב השיחות של בני הנוער מתבצעות דרך טלפונים סלולריים, וכל שהשיחות ארוכות יותר כך הם מקבלים יותר סרטן שהורג להם יותר תאי מוח.

2) פעם ילדים היו יכולים להתרכז בשקט בערוץ אחד בטלויזיה. היום, עם מאות ערוצי טלויזיה, ילד שרוצה להיות מעודכן לא יכול להקדיש לכל ערוץ יותר משלוש דקות. אחרי הכל, יכול להיות שהוא יפספס את הקליפ החדש של בריטני ספירס בדיוק כשהוא צופה ביו-גי-הו.

3) שכחתי על מה דיברתי. אה, כן, כתבתי פוסט או משהו.

בכל מקרה, הדבר מחלחל גם לתרבות הכתיבה של הנוער. כשמישהו כותב טקסט שמיועד לבן נוער, הוא צריך לדאוג שהטקסט לא ייקח יותר משלוש דקות לקריאה. מכיוון שרוב בני הנוער טיפשים, זה נותן מספיק זמן לבערך פסקה וחצי.

אז מה עושים? כמובן, מנסים לכווץ את הטקסט עד כמה שאפשר.

אפשרויות כיווץ פופולאריות:

1) קמץ במילים מיותרות. אל תכתוב משהו כמו זה:

היום הלכתי לבקר את אבי, הגוסס ממחלת הסרטן בבית החולים איכילוב. אני זוכר כיצד הוא הביט בי כשניגשתי למיטתו, עיניו דומעות, ואמר "בן, דבר אחרון לי אליך. זכור, לאן אשר תלך, עלייך תמיד להרגיש גאווה בכל מעשיך ולהתנהג בכבוד וביושר. עשה זאת למעני, בני היקר, ואזכור אותך לנצח, גם בעולם הבא." לאחר מכן עצם עיניו ונפטר. הדמעות זלגו מעיני בחופשיות. אבי, איפה ישנם עוד אנשים כמוך, הדוגלים בגדולת רוחו של האדם ושאיפה לעתיד טוב יותר.

במקום זה כתוב את הטקסט הבא:

טוב אז היום הלכתי לבקר את אבא שהוא לייק גוסס ואז הוא מת :(((((((((

שימו לב איך כל הנאום המייגע והדרמה שאחרי מות האב מסתכמת בביטוי הקליט ":((((((((((".

דרך אחרת היא לכווץ את הטקסט לאחר כתיבתו בכיווץ ZIP. כידוע, כיווץ זה עובד ע"י מציאת דפוסים של אותיות שחוזרות על עצמן.

לכן, הטקסט הבא:

אז היום הלכתי עם החבר שלי קוקי המושלם לבית קפה ואז הלכנו לחדר שלי ואז הוא התפשט ועשינו את זה 🙂

יתכווץ ממש טוב אם ייכתב ככה:

אאאאאאאזזזזזזזז היוווווווווום הלכתי עם החבבבבבבבבר שלי קוווווווווקקקקקקקקיייייייי המושלללללללללללםםםםםם לבית קפה ואז הלכנו לחדדדדדדדדדר שלללללללללללי ואז הוא התפשטטטטטטטטט ועשינו את זהההההההההה :)))))))))))

הסקפטים שבינכם אולי יגידו שאין קשר בין כיווץ ZIP לזמן קריאת הטקסט, אבל איך הייתם מסבירים את כל הבלוגים שנכתבים ככה?

וכמובן, הטכניקה הכי חשובה… רגע, שוב שכחתי על מה אני מדבר.

אה, הטכניקה הכי חשובה להפחתת זמן הקריאה היא כמובן ההימנעות ככל האפשר מפואנטה: בשביל לכתוב פוסט בבלוג עם פואנטה צריך לכתוב הרבה טקסט שמוביל אל הפואנטה, ובכל מקרה עד שמגיעים אליה כבר הקורא הממוצע מתייאש. לכן יש לכתוב בלי פואנטה בכלל:

סו לייק הייתי היום בבית ספר ואז הגעתי הביתה

או לכתוב את הפואנטה מראש, בלי טקסט מקדים:

אני מושלמת ואתם לא, תמותו

אם תשתמשו בטכניקות האלו, מובטחת לכם תשומת הלב של בני הנוער: הזדמנות טובה כדי למכור להם משהו, כל עוד הם בשליטתכם. בכל מקרה זה הכסף של ההורים.

עד כאן להיום. מחר: האיברית מחוץ לבלוגים, או: דור העתיד.

– חגי

חלק 4 (20/12/2004)

לא ברור לי עדיין איך, אבל פתאום סדרת הפוסטים על הלשון האיברית הגיעה לכל מיני מקומות באינטרנט, בין היתר ל-YNET, פורומים שונים ומשונים, ואפילו לפורום המורים והגננות בישראל (!). הגדיל לעשות נוי שטרח וביצע את שיעורי הבית מהשיעור הראשון במלואם ואף התחיל לתרגם טקסטים משלו, יוזמה מבורכת ללא ספק. [הסרתי את רוב הלינקים שלא עבדו או לא הובילו למקום הנכון. -חגי]

אכן, אני הופך לסלב אינטרנט. אני כבר לא יכול לצאת לרחוב בלי שיבקשו ממני חתימות. או לפחות שקלים.

אבל אני לא אתן לסלבריטאות שנפלה עלי מהשמיים לשנות את האישיות שלי – אני אמשיך במשימתי להפיץ את ידע השפה לקהל הרחב.

חזון העתיד

יש לי חלום.

ובחלומי אני רואה את מדינת ישראל של העתיד הרחוק, ובה האיברית מקבלת מקום של כבוד לצד העברית והערבית בתור שפה רשמית. מתחת לשלט "רחוב ז'בוטינסקי" מתנוססת בגאווה הכתובת "7ח!2 ז'ב!ט^נ0ק^!ש", ואיש אינו מביט בתמהון.

בינתיים, כמו תמיד, מתנהלת מערכת בחירות. מועמד הליכוד לראשות הממשלה, השר זאב רוזנשטיין, פוצח בקמפיין תחת הסיסמה "גמאני מצביע רוזנשטיין לראשות הממשלה!!" בשלטי חוצות בכתב ורוד על רקע דגל ישראל. מועמד העבודה, שמעון פרס, מגיב עם הסיסמה הנוקבת "אני הכי מושי-מושלם, ושימותו הקנאים!!!", גם כן בורוד. מאוחר יותר, בדיון הטלויזיוני, פרס מעלה את הנקודה הסוציו-אקונומית החשובה, "אני הכי 100-מם וזהו", שגורמת את התגובה הציונית מצד רוזנשטיין, "אתה סתם פקצה ימניק וזזזזזזזזזזהההההההההההוווווווווווווו!!!".

בבתי הספר ילמדו המורות (שהיו בעבר בנות 12) שמונה שעות איברית בשבוע, החל מכיתה א'. כל תלמיד יקבל בלוג משלו, כמובן. שיעורי הבית יתנו דגש על כתיבה יצירתית, הבעה ועיצוב גרפי.

גם בתחום הספרות יחולו שינויים ניכרים. בפרס ישראל לספרות בשנת 2054 תזכה הסופרת ~ס^גל^ת-המ!ש^מ!שלNת~ על ספרה "יו לא תאמינו מה קרה לי היום חבל על הזמן", אוסף סיפורים קצרים וחסרי פואנטה בסגנון אתגר קרת.

בינתיים, באינטרנט, תקרה מהפכה שקטה. לאט לאט אבל בטוח, קבוצה של ילדות בנות 12 תחלנה לכתוב בלוגים בעברית תקנית ומנוקדת, עם הקפדה על שגיאות כתיב, חלוקה לפסקאות, ופונטים קריאים. אתר ההומור "~*ש0ק*~" יהפוך את הקבוצה הזו לחומר לבדיחות במשך ימים שלמים, אבל המהפכה רק תלך ותתגבר.

ואז נתחיל הכל מהתחלה.

זהו חלומי, המפורט יותר מדי בצורה חשודה. האם הגיוני שמישהו יחלום חלומות כל כך ספציפיים? האם אני בא מהעתיד? או שמא אני חייזר, או אלוהים? כנראה שלעולם לא נדע.

– חגי (מחר: תוספות של הרגע האחרון וסקר שיקבע את עתיד השפה, הישארו עימנו)

חלק 5 (21/12/2004)

בשבוע האחרון קיבלתי כל מיני הצעות, הערות ופילפולים (או שמא פולפילים) לגבי השפה האיברית, אז היום נדון בהם ובנושאים אחרים שחשבתי עליהם בינתיים.

מספר ההערות הרב ביותר נבע מהשם של השפה, וקיבלתי כמה הצעות חלופיות, לדוגמה:

* ע72^ת (וכל הוריאציות בסגנון)

* עילגית

* פקצתית

סקר רשמי בנושא יפורסם בהמשך, אני מצפה שכולם יהיו אזרחים טובים ויצביעו.

הלאה:

סגנונות כתיבה: לשפה האיברית יש מספר צורות שונות וקבילות של כתיבה. למשל, אין הכרח להחליף את האות י' ב^. אפשר גם להשתמש ב*, או ~, או כל סימן אחר שאפשר איכשהו לפרש אותו גם כי'. דוגמה אחרת: האות א' יכולה להיכתב כ-X, או כ-)|, או שלל וריאציות אחרות, לפי ה(חוסר) טעם. כמובן שגם את החופשיות הזאת אפשר לנצל לרעה, והדבר קורה לעתים קרובות, שלא לומר כמעט תמיד, שלא לומר כל פאקינג פעם.

דוליז: למרות שמדובר באובייקטים גרפיים, ניתן להכליל את הדוליז כחברי כבוד בשפה האיברית. אחרי הכל אנחנו במאה ה-21, אז הכל אפשרי. דוליז, למי שלא יודע, הן מעין בובות וירטואליות שמנסות להציג את האישיות העמוקה של הבלוגרית בת ה-12. זה שווה ערך לפסקה ארוכה של טקסט שאומרת בערך אותו דבר, ובצורה פחות קריאה, כך שנשמר עקרון הקיצור במילים (ראה פוסט). כל בלוגרית מעצבת את הדוליז של עצמה, אבל בדרך כלל מדובר בציור של פרחה בלונדינית שלועסת מסטיק. לפעמים אפילו יוצא לה בלון דיבור מהפה שאומר משהו כמו "גמ אני ממש שונאת פרחות בלונדיניות!!". עדיין לא ברור אם מדובר באירוניה או לא.

סימני פיסוק: בדרך כלל חסרי שימוש בשפה האיברית, אבל נציין במיוחד את הסיומת !!!1 שבאה להדגיש רגשות חזקים, או סתם שהכותבת ראתה משהו לא מושלם ברחוב, או למעשה לכל דבר. לדוגמה: "אויש ראיתי היום פריקים בבצפר והם היו מזה מגעילים!!!1". ניתן להוסיף סימני קריאה ואחדים בשביל אפקט מודגש יותר (של פיגור שכלי).

סימן פיסוק אחר שראוי לציון הוא הנקודה, בכך שלעולם לא משתמשים בה בצורתה הבודדת, אלא רק כשלוש נקודות ומעלה ברצף לציון מישהו טיפש במיוחד. למשל "ואז שפכתי עליה דלי מלא בוץ, איזה מטומטמת………………!!!1".

וכמובן, סימן ה"=" הידוע משמש כתחליף מצוין למקף הישן והמ=ש=ע=מ=ם.

תוספות מאוחרות למילון:

איסי: פעם אנשים כינו את ה-ICQ בכינוי חיבה: "איציק". זה היה משעשע. היום יש אנשים שמכנים את התוכנה "איסי". זה לא משעשע, אבל איכשהו זה תפס באותה מידה. לדוגמה: "שמעתי את לא מצליחה להעלות את התמונות שלך בביקיני לאתר, דברי איתי באיסי 629-423-446-824-532-982-452 ואני יעזור לך".

חחחחחחחח: בעיקרון אפקט של צחוק, אבל האדם היחידי שבאמת צוחק ככה זה כנראה נתן זהבי.

שילי: כמו "צ'לי" רק יותר גרוזיני.

מחר: איך הגענו לאיפה שאנחנו היום – סקירה היסטורית מיוחדת.

– חגי (חחחחחחחחח)

חלק 7* (24/12/2004)

*חלק 6 היה פוסט קצר על תוכנה שהכין חבר שלי שממירה בין עברית לאיברית. זה היה מגניב אבל אין איך לשלב את זה פה. ובכל מקרה אנשים אחרים כבר עשו תוכנות דומות מאז.

היום נעסוק בסקירה היסטורית בנושא "איך נהיינו טיפשים, או: התפתחות השפה האיברית", מתוך ספר שיפורסם בעוד כחמישים שנה. לא בטוח שיהיה מישהו שיהיה מסוגל לקרוא אותו, אבל הוא יהיה קיים.

אקח אתכם אחורה, ברשותכם, אל פלשתינה-א"י, אי שם בשנות הארבעים המוקדמות של המאה הקודמת.

שימו לב לנער המתבגר של אותה תקופה: אמיץ. אידיאליסט. אוהב את ארצו ומשוכנע בצדקת הדרך. בקיצור, רובוט ציוני משומן היטב. (אם כי לכו תדעו איך המדינה שלנו הייתה נראית בלי אותם רובוטים, אם בכלל.) בכל מקרה, לא הייתה אז טלויזיה, בקושי רדיו, אז הנער המתבגר שלנו יושב ולומד, קורא ספרים בשפה העברית המתחדשת, ואוסף בולים מכל מיני מדינות כדי להעשיר את ידיעותיו, אבל כדי לא להפוך לחנון סוציופט, כשהוא מסיים להכין שיעורים הוא יוצא אל החצר לשחק עם חבריו.

תלמידי בתי הספר באותה תקופה כותבים מכתבים לחיילים העבריים שבחזית ותורמים את כספי יום ההולדת שלהם למען מטרת הגשמת החזון הציוני. בקיצור, הילדים הפופולאריים של אז היו אלה שהיום היו נדקרים בבית הספר בגלל מחלוקת על טלפון סלולארי.

נקפוץ קצת קדימה – שנות החמישים. לא הרבה השתנה בדמותו של הנער הממוצע – אמנם יש כבר מדינה, אבל האתגרים רחוקים מלהיגמר. עוד דור שלם גדל על חינוך אפקטיבי לערכים (בעיקר כי הם ממש יודעים להקשיב), הרבה פעילות עם חברים, ובכלליות יוצא בסדר, בגדול. יש שמועות על משהו שנקרא "רוקנרול" אבל אף אחד לא מדבר על זה.

ואז הכל מתחיל להתדרדר.

שנות השישים מביאות עימן את המרידות הגדולות: סמים, סקס חופשי, מחסור במקלחות, ובירה שחורה לילדים – חצייה ברורה של קו אדום. "דבר לילדים", שהיה עד אז שבועון ציוני וחינוכי, מתחיל להכניס בדלת האחורית פרסומות שמעודדות הוצאת כסף על דברים לא הכרחיים (=כל דבר שלא תורם לצה"ל איכשהו), ועוד יותר גרוע, מעודדות לעשות כיף במקום ללמוד ולהקשיב לתקליטים של הביטלס. ילדים הולכים לקולנוע ורואים קומדיות קלוקלות ולועסים "מסטיק". הגיהנום פורץ החוצה. איסוף הבולים החינוכי מוחלף לאיטו באיסוף של מחזיקי מפתחות עם לוגואים של חברות.

בשנות השבעים המצב נהיה גרוע עוד יותר – ילדי ישראל עכשיו מקשיבים ל"דיפ פרפל" בניגוד להוראות ההורים שלהם, ועוד חושבים שזה "מדליק". הם גם מאריכים שיער – דבר בלתי צבאי לחלוטין, אגב – ומתנסים בכל סוגי הסמים האפשריים. לא רק זאת, אלא גם שמספר בלתי מבוטל של נערות מתחיל לצפות במכשיר ה"טלויזיה" במקום להכין שיעורים, והן מתעסקות בעיקר בתליית פוסטרים של חיים יבין. בשלב הזה מעריב לנוער, שהיה אף הוא מגזין איכותי לצעירים, מתחיל לפרסם על שעריו תמונות צבע מלא של כוכבי פופ קלוקלים כגון צביקה פיק, חנן גולדבלט וכוכבי "הכבש ה-16".

בשנות השמונים קרו שנות השמונים, שזה היה גרוע איך שלא מסתכלים על זה.

בשנות התשעים המורים במערכת החינוך היו כבר אלו שגדלו על ברכי הסקס החופשי, הסמים וחנן גולדבלט. הם זכרו במעומעם משהו עם ערכים, אבל לכו תחדירו אותם לילדים שכבר יש להם טלויזיה בכבלים, מחשבי 386 משוכללים ושאר חידושים טכנולוגיים שבאים על חשבון קריאת ספרים.

בנוסף, האמריקניזציה המוגברת (כתוצאה מאוירת השלום של אותה תקופה וכן הלאה) גרמה לקריסה מוחלטת של כל הערכים הציוניים של פעם (למעט השנאה לערבים והרצון להתגייס לקרבי ולהרוג ערבים, כמובן). הנערים של אותה תקופה, שאפילו הוריהם כבר לא חשבו על לתרום כסף לאיזה מטרה נעלה, הוציאו את כספם על דיסקים של מוזיקת פופ מחורבנת ועל סכינים שבאמצעותם יוכלו לדקור אחד את השני מתוך שיעמום.

וכך הגענו אל שנת 2004, שבה יש כבר דור שלם של בני נוער עם חינוך כושל, שגדלו עם רעש סביבתי הולך וגובר שדפק להם את סף הגירוי לחלוטין, עם פרסומות קצביות שמורות להם לרכוש ברגע זה משהו יקר ואופנתי כדי להישאר מגניבים, עם אלימות מתוך שיעמום או הגנה עצמית, ועם ידע מוגבל ביותר בשפה האנגלית ואפילו פחות קיים בשפה העברית. תוסיפו למשוואה הורים שמנסים לחפות על חוסר הידע שלהם בלהיות הורים נורמליים ועל המחסור בזמן שמוקדש לילדים ע"י קניית כל דבר שהילדים רוצים, וקיבלתם דור שלם מפונק ועילג שאף "מהפכה בחינוך" לא תוכל לשנות, כי הם בסך הכל תוצאה של עשרות שנים של התדרדרות. [וואו, הייתי מאוד עצבני ב-2004. -חגי]

אז מה כן אפשר לעשות? לא יודע… לא הרבה דברים פרקטיים. דרך אחת תהיה לסגור את כל ערוצי הטלויזיה למעט ערוץ 23, לנתק את ישראל מהאינטרנט, לדאוג לאיזו מלחמה או שתיים בשביל הערכים, ולקוות שבעוד 20 שנה יקום דור שיאהב יותר לקרוא ספרים — ורק אז להחזיר את הכל, בשלבים. אבל זה לא פרקטי.

דרך שנייה, קצת יותר פרקטית, היא להוציא חוק שידאג לכך שבכל כיסא של מחשב יחוברו אלקטרודות מהכיסא למחשב, כך שברגע שמישהו יכתוב מילה אסורה כגון "פקאצה" הוא יחטוף זרם חשמלי.

וכמובן, תמיד אפשר לחכות עד היום שבו יהיה ניתן לשים שבב במוח שיעשה אותנו יותר חכמים.
זאת בהנחה שיהיה מישהו שיהיה בעל ידע טכני מספיק גבוה בשביל להשתיל שבב כזה עד אז.

בשורה התחתונה: באסה לנו. אולי הרפורמה בחינוך תצליח איכשהו למחוק השפעות תרבותיות של חמישים שנה, אבל אני בספק.

– חגי (אוף למה אנחנו חיים בעולם דיסטופי כל כך :(((( )

אפילוג (16/2/2005)

היה לי חלום נורא מוזר אתמול, כנראה בגלל משהו שאכלתי. או בגלל הסמים.

בכל מקרה, חלמתי שלפני שבועיים קיבלתי אימייל מכתב של "הארץ" שמעוניין לראיין אותי בנושא "האקדמיה ללשון הע72^ת". אתם מבינים, זה חייב להיות חלום, כי מי לעזאזל קורא את האתר שלי. בכל מקרה, היות וזה חלום ואני הולך להתעורר בכל מקרה, הסכמתי להתראיין, וניהלנו שיחה די ארוכה בטלפון. למחרת אפילו מגיע אלי צלם של העיתון לעשות לי בוק ולצלם אותי בין היתר עם מכונת כתיבה, מעיל ותאורה דרמטית. כן, החלומות שלי מפורטים מאוד.

ואז פתאום אנחנו מגיעים להווה ואני הולך לחפש את אחד משלושת המקומות שמוכרים "הארץ" באיזור גוש דן ומגלה שלא כתבו עלי פסקה כמו שדמיינתי אלא כתבה של כמעט עמוד שלם כולל טריילר בעמוד הראשי של "הארץ" ותמונה עצומה, ואז אני נכנס לאתר כל עשר דקות ומגלה שבמקום 50 איש ביום יש לי 600, ותוך כדי אחד מהתחקירנים של ערוץ הילדים שולח לי הודעה שאני איצור איתו קשר, ומזמין אותי להתראיין באותו יום בתכנית "חמש וחצי" עם אברי גלעד, ואז אני מוצא מחליף שיישאר במקומי בעבודה ונוסע הביתה ומתלבש ותוך כדי בודק שוב את האתר ומגלה שהוא קרס טוטאלית, אבל לפני שאני מספיק לעשות משהו מתקשר אלי נהג מונית עצבני שאני לא למטה, אז אני יורד למטה והוא מסיע אותי לאולפני הרצליה, שם מאפרים אותי קלות ואני נכנס לאולפן ואז הנה פתאום אברי גלעד ואז הוא עושה מבזק חדשות ומראיין מישהי ואז פתאום אומרים לי לשבת אז אני יושב, והוא מתחיל לדבר איתי על השפה הע72^ת והם אפילו מקרינים על המסך את האלפבית של השפה ומנסים לפענח משפט אחד שכתוב בה, ואז פתאום קוטעים אותי באכזריות לטובת שיחת טלפון עם ארקדי דוכין ואז נגמרת התכנית ואני נוסע הביתה והאתר עדיין מת אבל אמא שלי מזמינה אוכל כדי לחגוג וכולם מתקשרים ומה לעזאזל קורה פה.

כן, אני חייב להפסיק לקחת סמים. נראה לי שאני אשב ואירגע קצת מול הטלויזיה, ו-וואט דה פאק?!