סצנת הדמואים (מבוא)

כן, עוד מבוא. אני מקווה שאני אצליח לעקוב אחרי כל סדרות הפוסטים שאני מתחיל בתקופה האחרונה.

היום נעסוק בסצנת הדמואים (Demoscene), סוג של תנועת אמנות דיגיטלית שאני עוקב אחריה (בעיקר כצופה אבל גם מעט מאוד כמשתתף, עוד על זה בהמשך) מאז אמצע שנות התשעים.

אז מה זה בעצם ה-Demoscene?

אני שמח ששאלת, כותרת משנה! כמו כל דבר בעולם, הכל התחיל אי שם בשנות השמונים, כאשר קבוצות של פיראטי תוכנה מרושעים פרצו והפיצו את משחקי המחשב הנחשקים של התקופה.

משחק מחשב נחשק (אילוסטרציה)

הקבוצות הפיראטיות נהגו לערוך את קבצי ההפעלה של המשחקים כך שיציגו מסך פתיחה שמראה מי הקבוצה שפרצה את המשחק, על מנת לזכות בכבוד וירטואלי מפוקפק (כן, הקונספט הזה היה כבר אז). המסכים האלה כונו "Cracktro" (שילוב של "Crack" ו"Intro", אם זה לא היה ברור מספיק).

פרהיסטוריק 2 היה משחק מגניב.

עם הזמן המסכים האלה הפכו ליותר ויותר מורכבים – התחרות בין הקבוצות הפכה להיות לא רק מי יפרוץ ראשון את המשחקים ויפיץ אותם, אלא גם לתחרות על מי יעשה את ה-Cracktro הכי מושקע במגבלות הטכניות של התקופה, ובשלב מסוים הקבוצות של הפיראטים החלו לכלול לא רק מתכנתים אלא גם גרפיקאים ומוזיקאים. לבסוף, אי שם בסוף העשור, חלק מהאנשים החלו לחשוב – אם הם כל כך נהנים ליצור אמנות במחשב, למה בעצם צריך לפרוץ משחקים בשביל זה?

וכך החלו להיווצר קבוצות שדילגו על כל עניין הפריצה והחלו פשוט להפיץ תוכנות שמשלבות בין אפקטים דיגיטליים, ציור, אנימציה ומוזיקה – "דמואים".

הדמואים המוקדמים היו די דומים אחד לשני – בדרך כלל טקסט ארוך וזורם משולב בסדרה של אפקטים שהיו מושקעים לזמנם (למשל אובייקטים תלת מימדיים מחושבים בזמן אמת בשנת 1991) אבל עדיין היו די מוגבלים – כל אפקט הוצג בפני עצמו, כמעט ולא היה שילוב של כמה אפקטים ביחד. למרות המגבלות הטכניות הדמואים תמיד היו בקדמת הטכנולוגיה, בעיקר ע"י שימוש בטריקים חדשים של תכנות שהצליחו להוציא את המקסימום מהחומרה הקיימת. הבעיה היא שהטריקים הלא סטנדרטיים גרמו לכך שהרבה דמואים לא עובדים על מערכות הפעלה מתקדמות יותר, בעיה שנפתרה חלקית עם תוכנות מודרניות כמו Dosbox אבל עדיין פוגעת בשימור של הרבה מהדמואים הישנים.

בתחילת שנות התשעים סצנת הדמואים קפצה מדרגה נוספת – מה שהחל כמפגשים ביתיים בין חברי הסצנה להחלפת דמואים ותוכנות ושתיית הרבה אלכוהול התפתח בהדרגה ל"מסיבות דמואים" (Demoparty), תחרויות של מספר ימים שבהם אנשים מביאים את המחשב שלהם לאולם גדול, מתחברים לרשת פנימית גדולה, ומשתתפים או מצביעים בתחרויות שונות (דמו, מוזיקה, ציור ועוד – אני אפרט עוד בפוסטים הבאים).

היום יש ברחבי העולם עשרות תחרויות בשנה בגדלים שונים, החל ממסיבות ביתיות ועד המסיבה הגדולה והותיקה ביותר – Assembly, שנערכת בהלסינקי מדי קיץ מאז שנת 1992. לאסמבלי מגיעים אלפי אנשים כל שנה, וצריך להזמין כרטיס תקופה ארוכה מראש. יש להם אפילו ערוץ בכבלים שמשדר את המתרחש במסיבה בזמן אמת.

Assembly 2009

האולם של אסמבלי, או: כמה חנונים אפשר לדחוס למקום אחד?

ב-2007 אסמבלי התפצלה לשתי מסיבות בשנה, אחת בחורף ששמה דגש על תחרויות של משחקי וידאו ואחת בקיץ שממשיכה את המסורת של התחרויות האמנותיות. (זאת לאחר מרמור של שנים בין האנשים שהיו באים למסיבות דמואים בשביל לשחק ברשת ואלו שבאים בשביל לראות דמואים.) התחרויות באסמבלי נושאות פרסים די גדולים שנתרמים ע"י חברות מממנות – הקשר המסחרי היחיד של סצנת הדמואים, שבה כל היצירות מופצות בחינם, אחת הסיבות שאני אוהב אותה כל כך.

ובחזרה לדמואים עצמם…

באסמבלי 93' זכה במקום הראשון הדמו Second reality של קבוצת Future crew, שהפך להיות אחד הדמואים הכי חשובים ומשפיעים בהיסטוריה הקצרה של הסצנה.

Second reality הראה שדמואים לא חייבים להיות רצף של אפקטים אקראיים שמוצגים אחד אחרי השני, אלא יכולים לשלב בצורה חכמה תכנות, אנימציה, גרפיקה ומוזיקה ליצירת דבר הרבה יותר מורכב ושלם. הדמואים שיצאו בשנים לאחר מכן כבר היו הרבה יותר נסיוניים – חלק ניסו ממש לספר סיפור, אחרים הלכו לכיוון ההפוך ועשו דברים שאפשר לתאר בתור "רעש דיגיטלי".

באמצע שנות התשעים החל להיווצר סוג של משבר בסצנה, כאשר מצד אחד חלונות החלה להרוג את דוס ומצד שני מאיצים גרפיים החלו להיכנס לשוק. חלק מקבוצות הדמואים התייחסו לחלונות ולמאיצים בתור הדור הבא והחלו ליצור דמואים שתומכים במאיצים. מצד שני, הרבה אחרים המשיכו לתכנת לדוס ולעשות דמואים שלא משתמשים במאיצים גרפיים, גם במחיר של ביצועים נחותים יותר – בטענה שהדור החדש של הטכנולוגיה מסיר את כל האתגר. הרבה אנשים טענו שהסצנה מתה. (ספוילר: היא לא, למרות שמאז ועד היום ברציפות אנשים עדיין טוענים את זה.)

דמו מ-1995, לקראת סוף תקופת הדמואים הלא-מואצים


בשנים האחרונות ההתפתחות הטכנולוגית של הדמואים נתקעה קצת, מה שגרם לאנשים להתחיל לחשוב יותר על עיצוב מקורי במגבלות הקיימות במקום להסתמך על יכולות טכנולוגיות חדשות. כמה דמואים מודרניים שמדגימים גישות שונות:

מהבחינה הזאת, דמואים הרבה יותר מעניינים היום מאשר פעם, גם אם הם פחות מחדשים טכנית. ועבור מי שמרגיש נוסטלגי, עד היום יש תחרויות דמואים לפלטפורמות ישנות (לרבות קומודור 64 ואמיגה, שהיו הפלטפורמות השולטות לדמואים במשך שנים). אבל כאמור, על זאת בהמשך.

הנקודה הישראלית

בישראל הייתה נוכחות קטנה אך פעילה של סצנת הדמואים ונערכו כמה מסיבות באמצע שנות התשעים – Movement שנערכה באשקלון (?), (ובה השתתפתי פעמיים, פעם אחת באופן פעיל כאחד השופטים בתחרות המוזיקה וגם השתתפתי בתחרות הגרפיקה שם הפסדתי ובצדק); Summit (שאם אני זוכר נכון נערכה בחדר המחשבים של התיכון שלי!) ו-Ritual (שנערכה בכפר סבא). במובמנט היו מאות משתתפים וחסות של בזק (בין היתר) – מכובד ביותר.

אתרים נוספים

Scene.org – האתר של הארכיון הגדול של הסצנה (כמעט כל יצירה שקשורה לסצנת הדמואים מסוף שנות השמונים, להורדה בחינם).

Pouet.net – אינדקס דמואים – פחות מקיף מ-Scene.org אבל עם יותר מידע (תמונות ודירוגים של כל יצירה, קישורים לגרסאות יוטיוב של דמואים וכו') וקהילת משתמשים פעילה.

Capped.TV – כמו יוטיוב, רק לדמואים.

בפוסט הבא בסדרה: האינטרו – האח הקטן של הדמו

מן הארכיון: עולם הקומיקס המופלא – עלילות האלק בתל אביב

[חלק אחרון בטרילוגיה, פורסם במקור בתאריך 6/9/2009]

בפרק הקודם: סאברה, הסופר גיבורה הישראלית של היקום של מארוול, כמעט רוצחת את ראש הממשלה רבין אחרי שגורם מסתורי השתלט לה על המוח. למרבה המזל, היא הצליחה לצאת מזה ברגע האחרון, ורבין שרד עוד חצי שנה בערך.

אבל מי היא סאברה, בעצם? מאיפה היא הופיעה? בשביל לגלות את התשובה לשאלה, נביט היום בגליון מס' 256 של "The incredible Hulk", שיצא בפברואר 1981.

sabra01

הסיפור שלנו מתחיל כאשר ברוס באנר, הלא הוא ההאלק, מחליט שהוא יעלה על ספינה ויברח מארה"ב למקום שבו יהיה לו שקט ושלווה. במקום זה הוא מגיע לישראל.

sabra02

הוא מגיע לישראל כברוס באנר, אבל מהר מאוד הוא נהיה עצבני ורוצה לרצוח אנשים. אני מניח שהוא הגיע לארץ באוגוסט.

למרבה המזל, השוטרת רות בן-סרה (או משהו; בגליונות מאוחרים יותר זה נהיה 'בן-שרף') מזעיקה תגבורת.

sabra03

שימו לב לתשומת הלב של הצייר לפרטים הקטנים במדי המשטרה, כמו הכובע והמגן דוד. זה ממש מרגיש כאילו הצייר חי בישראל, או לפחות ביקר בישראל, או לפחות שמע על ישראל.

לבסוף התגבורת מגיעה, בדמותו של יוסף שילוח.

sabra04

לאחר שהצבא נכשל במשימה, רות מחליטה שהגיע הזמן לחשוף את הזהות הסודית שלה כסאברה. למה היא לא עשתה את זה עד עכשיו? כי היא לא מאוד חכמה (כפי שתראו בהמשך). לרוע המזל, לפני שהיא מספיקה להחליף בגדים, האלק זורק עליה מטען והיא מתעלפת.

sabra05

כשהיא מתעוררת האלק כבר הספיק להימלט, והיא מנסה לרדוף אחריו ברחוב המרכזי של תל אביב, רחוב דסקד רכליד ישרא.

sabra06

בינתיים האלק, שחזר להיות שוב ברוס באנר, מסתובב בעיר העתיקה בירושלים רחובות ת"א. לפתע הוא נתקל בילד שגונב אבטיח מהבסטה בשדרות רוטשילד.

sabra07

ברוס מתיידד עם הילד הערבי ויושב איתו בכיכר דיזנגוף.

sabra08

הילד, שכזכור גנב לפני רגע אבטיח כדי שיהיה לו משהו לאכול, מחליט להזמין את ברוס לקפה על חשבונו. אבל לפתע…

sabra09

בית הקפה מתפוצץ. סוף סוף משהו ריאליסטי!

טוב, חוץ מהנינג'ות הערביות:

sabra10

ברוס הופך להאלק שוב ומתחיל לכסח את המחבלים במכות. סאברה מופיעה, רואה את זה ומסיקה מכך שהוא והמחבלים פועלים ביחד. כמו שאמרתי, היא לא חכמה במיוחד.

sabra11

"Her reactions are not dictated by logic", אינדיד.

sabra12

"ידעתי שהייתי צריך לבוא לאפגניסטן במקום!"

סאברה יורה על האלק את הדורבנים שלה, שגורמים לו לאבד אנרגיה. בכוחותיו האחרונים הוא בורח מת"א ישירות לירדן.

sabra13

כשהם נפגשים שוב, הוא מסביר לה שמלחמה זה רע.

sabra14

"האלק מועך מלחמת קיום של מאה שנה!"

הוא בורח שוב, וסאברה מבינה סוף סוף את הלקח:

sabra15

"עד עכשיו חשבתי שלהרוג ילדים ערבים זה סבבה, אבל הודות לרצף אירועים בלתי סביר בעליל, עכשיו אני מבינה שזה לא סבבה!"

פאנץ': 150 שנה של גברים לבנים

היום אני חונך עוד קטגוריית פוסטים חדשה בבלוג – קטגוריית האיור (וטוב שכך, אחרת הכותרת של הבלוג תהיה שקרית ואני לא רוצה לחשוף את עצמי לתביעות). נפתח את הקטגורייה עם הסבא של האיור הבריטי – פאנץ', שבועון הומור שהתפרסם בין השנים 1841-1992.

תמונת השער של פאנץ' – שחזרה על עצמה מדי שבוע משנת 1849 ועד שנת 1956, אז החלו להשתמש בשערים מודרניים יותר. על השער – מיסטר פאנץ' והכלב שלו טובי, האייקונים של פאנץ'. התמונה צוירה ע"י ריצ'רד דויל.

פאנץ' עסק בהומור אקטואלי, מה שאומר שהוא כמעט בלתי קריא היום – זה מה שבדרך כלל קורה עם טקסטים מהמאה ה-19 שמשולבים בהרבה סלנג תקופתי ועוסקים בפוליטיקאים של התקופה (פינה קבועה בשבועון הייתה "Essence of parliament", שבה מדי שבוע היו מדווחים בפירוט על דיוני הפרלמנט, לרבות קריקטורות של חברי הפרלמנט.) בנוסף, כבר אז היו לפאנץ' מתחרים שנהגו לצחוק על ההומור היבש עד לא קיים שלהם – אחד מהם פרסם קריקטורה בשם "דיוקן של ג'נטלמן שמוצא בדיחה בפאנץ'". לעומת זאת, האיורים בפאנץ' נשארו מרשימים עד היום. כל גליון כלל מספר קריקטורות קטנות ואחת או שתיים של עמוד שלם – תחריטי עץ ומתכת מושקעים, ובהמשך גם רישומי דיו ועפרון. המאיירים היו מהנחשבים ביותר באותה תקופה, כולל ג'ון טניאל, שאייר מאוחר יותר את "אליס בארץ הפלאות" וג'ורג' קרוקשנק, שאייר ספרים של צ'ארלס דיקנס.

אגב – פאנץ' המציא את השימוש המודרני במונח "Cartoon":

"Cartoon no. 1", ג'ון ליץ', 1843. מתוך סדרה של רישומים מקדימים ("Cartoons") שנוצרו ע"י המאיירים של פאנץ' כהצעה לציורי קיר בבית הפרלמנט החדש, לאחר שהקודם עלה באש. המונח "Cartoon" נדבק מאז לתיאור סאטירה פוליטית מצוירת, ומשם התגלגל הלאה.

"כלכלה חברתית", מאייר לא ידוע, 25/1/1890. הפאנצ'ליין הוא שהבחורה לובשת שמלה זולה כי זה נשף הריקודים שהיא ארגנה ולכן זה לא משנה מה היא לובשת כי בכל מקרה כולם יאלצו להזמין אותה לרקוד. LOL!

פאנץ' שימש גם סוג של מועדון גברים – הם ערכו סעודה גדולה מדי חודש לכל הכותבים והמאיירים שלהם, שניצלו את ההזדמנות לדון בתוכן של השבוע הקרוב. כל אחד מאנשי הצוות הקבועים חרט את החתימה שלו בשולחן האוכל, וכל אדם חדש שהצטרף עם השנים הוסיף את החתימה של עצמו. מדי פעם היו מצטרפים אורחים מבחוץ – הנסיך צ'ארלס הצעיר, אורי גלר (שכופף להם את הסכו"ם) ומרגרט תאצ'ר שהייתה האישה הראשונה בסעודה של פאנץ' (ושברה מסורת של 130 שנות מסיבת נקניקיות).

שולחן הסעודה של פאנץ', לינלי סמבורן, מגליון היובל של פאנץ' (1891)

פאנץ' כאמור יצא לאור עד שנת 1992. בשנת 1996 המיליארדר המצרי מוחמד אל-פאייד (הידוע יותר בתור "אבא של ההוא שמת עם הנסיכה דיאנה בתאונה") השקיע מיליונים בהשקה מחודשת של השבועון שנמשכה עד 2001 והייתה כשלון רציני. היום פאנץ' הוא סוג של זומבי – הזכויות שייכות לחברה שלא עושה הרבה איתן מעבר למכירת זכיונות שימוש בקריקטורות, ולא נראה שהשבועון יקבל הזדמנות נוספת.

למרות זאת, בשנים האחרונות, הודות לפרויקט גוטנברג המשובח, ל-Internet archive ולגוגל, ניתן לגשת היום בחינם למהדורות דיגיטליות של עשרות כרכים של פאנץ' שכבר אין עליהם זכויות יוצרים (נכון לעכשיו רק הכרכים עד תחילת שנות העשרים, הודות לידידינו בחברת דיסני). הכרכים של תחילת שנות העשרים מעניינים במיוחד כי רואים את ההתייחסות שלהם בזמן אמת להתפתחויות טכנולוגיות שהיום נראות מובנות מאליהן ואת השינוי ההדרגתי שלהם ביחס לטכנולוגיה – בתחילת הדרך של פאנץ' הם הזדעזעו מהקונספט של רכבות והיו בטוחים שהן ישמידו את העולם. לעומת זאת 70 שנה מאוחר יותר הם הזדעזעו ממכוניות וחשבו שהן ישמידו את העולם. טוב, הם צדקו בזה לפחות.

מתוך הספר Mr. Punch Awheel, מאייר ושנה לא ידועים (שנות העשרים?)

פאנץ' באינטרנט:

פרויקט גוטנברג – גליונות בודדים שנסרקו והומרו ל-HTML עם תמונות. כרגע יש בערך 400 גליונות, בערך פעם בשבוע נוסף גליון חדש. אני סרקתי והעליתי חלק מהגליונות בעצמי מכרכים שקניתי באיביי, לרבות המוסף המופלא הזה, שהוא פשוט אוסף של קריקטורות מאוד לא פוליטיקלי-קורקטיות נגד הטורקים (המסריחים). האתר כולל גם כמה מהספרים של פאנץ' שיצאו בנוסף לשבועון, וספר על ההיסטוריה של פאנץ' שיצא לרגל שנת החמישים של השבועון.

Archive.org – קישורים (מבולגנים מעט) לכרכים של השבועון ולספרים נוספים ב-PDF, חלקם מובילים לגוגל ספרים (וחלק מאלה לא ניתנים להורדה בגלל זכויות יוצרים… למרות שאין עליהם זכויות יוצרים. הא?)

Punch.co.uk – האתר הרשמי של החברה שמחזיקה בזכויות של פאנץ' היום, כולל הסטוריה של המגזין (שבחלקה השתמשתי בפוסט הזה).

[קרדיטים לתמונות: ויקיפדיה, Punch.co.uk, ספר ההסטוריה של פאנץ']

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏